מאמר קדישין יג
אפי' ודאי עשה יש כח ביד חכמים לעקור בשביל גזירה דרבנן כש"כ ספק עשה רק שכבר נהגו דלא חיישין לזה לומר שמא יקילו לאכול קדשי גבול מש"ה כ' מפני תיקון נהגו שלא לבטל הכהונה מפני חשש זו וכלשון שהובא במגיד הנ"ל.
אך תמיהא לי על הריב"ש שהוא נגד רמב"ם הנ"ל, שכ' שם בזמן הזה אינו נאמן עפ"י עצמו, אבל עפ"י ע"א נאמן לקרות ראשון ולאכול קדשי הגבול, הרי להדי' דלהקל לאכול קדשי הגבול דאסור לזרים ג"כ מחזיקין אותו לכהן גמור, וא"ל דרמב"ם על זמן הגמרא קאמר ולא על דורותנו, ז"א דא"כ אין מקום לכל דברי המגיד לא קושי' ולא פירוקי' ממנהגא דזמן הזה על זמן הגמ' ועוד דרמב"ם פרק זה מוסב על זמנינו כמ"ש שם הג' כהנים שבזמנינו אוכלין אותה בחזקה ויותר קשה שכ' שם ה"ג מי שבא בזמן הזה וכו' ואוסר עצמו בגרושה כו' ואם נשא או נטמא לוקה עכ"ל - והרי זה פשיטא שאין עונשין על הספק וגם אין עונשין עפ"י עצמו דא"כ הוחזק ל' יום כמ"ש המ"ל שם וכמ"ש רמב"ם ספ"ח מהל' א"ב וא"כ הרי להדיא דגם להקל מחזיקין אותו לכהן ודאי אם הוחזק רק שלשים יום דבכל דוכתי עונש מלקות כעונש נפשות ואולם ע"י סברתו של רבינו האיר לי נתיב ליישב דעת הריב"ש ומ"א והוא מה שאמר רבינו לעיל דבנשיאת כפים כיון שיש עשה סמכינן אחזקה אף שיש ספק שעובר בעשה אם אינו כהן, הא זה ג"כ ספק שעובר בעשה אם הוא כהן וא"כ בנ"ד נמי כיון שיש עשה לענוש מי שחייב עונש; (וכדמצינו בשבת ק"ז שצריך לימוד על מיתת ב"ד שאינו דוחה שבת) מש"ה הניחוהו על דין תורה דאזלינן בתר חזקה ולזה מודה הריב"ש, ומזה נ"ל יסוד מוסד דודאי מן התורה כל כהן הוא בחזקתו בין להקל בין להחמיר כדמוכח ברמב"ם הנ"ל וכמ"ש בפ"א מהל' א"ב דשורפין על החזקות כל שהוחזק בעיר ל' יום אפי' עפ"י עצמו וכאן כ' דלוקין על החזקה וכמ"ש המ"ל דבהוחזק מיירי וכן יש ראי' ברורה מרש"י כתובות כ"ד ד"ה בקשו כתבם המתייחסים, לפי שהתחתנו כהנים בגולה בגויי הארץ וילדו להם בנים ככתוב בספר עזרא והם חללים, ע"כ הוצרכו הגדולים בגולה להתייחס כשעלו מן הגולה בבית שני עכ"ל, הרי להדי' דרק בשביל ריעותא ברורה הוצרכו להתייחס, אבל אי לא הי' ריעותא היינו סומכין על החזקה בלי התייחס ומה דאמר בש"ס שם שלא התיר להם אלא קדשי הגבול היינו בזמן הריעותא הברורה כפירש"י אבל אחרי שכבר נתבררו ונתלבנו בימי בית שני ע"י ב"ד של כהנים בקירוב וריחוק אזלא הריעותא וסמכי' על הרוב מן התורה וכן הים"ש שהביא רבינו שהחמיר בענין חרמים, כתב דאם לא הרוב קרוב למחצה שנתבלבלו, הרי דאף הרש"ל שהפריז על המדה יותר מדאי מ"מ החזיק דרובן כשרים ומן התורה ודאי אזלי' בתר רוב ורבנן עשו מעלה ביוחסין ודוקא כשאין עשה לנגדו עשו מעלה להצריכן יחוס, אבל כל שיש ביטול עשה נשאר על דין תורה שסמכי' ארובא וחזקה ולפ"ז בנ"ד: אם יהי' לנו רשות לשרת בקודש ודאי יש מצות עשה רבה של עבודה ובביטול עשה סמכינן אדין תורה ואם כן אין ראי' גם כן מ"א חוט השני וסייעתו שהחמירו להם בדבר שאסור לזרים דכולם איירי בלא ביטול עשה משא"כ בנ"ד. ואם יטען הטוען דדוקא כשיש כבר עשה סמכי' אדאורייתא, אבל לעשות פעולה לבנות מזבח ולעשות עשה ולסמוך אחזקה מנין ? שתי תשובות בדבר, חדא דבפסחים ס"ט מוכח דפסח דוחה אף שעדיין אינו מחויב כמו בערל שלא מל חייב כרת על עשה דק"פ כדאמר בש"ס שם להדי' מטעם זה ועוד גם היום יש עשה דעבודה רק שיש עכוב ואונס מצד המלכות דפה, אבל כשיש רשות הא קיי"ל קדשה לעתיד לבא וא"פ כל שיש מצדקא בעולם לעשות אפשרות הרשיון, הרי שעברין בעשה כל יום ויום וממילא סמכי' אדין תורה ועוד דלבנות מזבח ג"כ יש עשה אם יורשה לנו וכיון שיש עשה לבנות ממילא יש ג"כ עשה דעבודה במקדש א"כ ועוד דלע"ד כיון דמן התורה ודאי אזלי' בתר רוב וחזקה לא יכולין חז"ל כלל לעקור עשה דאורייתא היכי דלא אפשר במיוחסין, דא"כ נעקרה המצוה לגמרי והרי