Die Welt · Vol. VIII, No. 29 · 1904
6printed page
scan 5 of 31

Seite 6 | „Die ✡ Welt“ | Nr. 29


גבורה, יופי, שאיפה טבעית ועוז החיים.
גל מופז של תשוקות עליונות, מצלצלות כפעמוני כסף על
מרומים בהירים.
הלא אתם יודעים, כי הסביבה העצובה אצלה מידוה על
הנדת העם, את דור בכל גבורתו תארנו בתור מורה הוראה בפרישות
קדושתו, ואולם לשלמה לא יכולנו אף בהדר ובביהמי"ד לתת את
הדמות הזאת : אליו יכולנו ליַחם אך יתרון חיים ויופי וחכמה ועוז
ומלחמה — אף מלחמה עם האשמדאי.
והגידו נא: לוא בקש ציַר בימינו לתאר את שלמה בהדרו,
המצא מצא דמות יתר נאותה לתמונה זו מדמות מִשְגָנו אשר „כל
אצבע בו היתה מלכות"?
ו. נידו נא אם ידעתם איש שהיה מכניע אותנו בכח־שבתפארת
כמוהו ? איש מקרב אחינו.
הכנע הכניעו אותנו רבים ; בפני כל פריץ רקדנו, באזני כל
אציל שרנו „מה יפית"; אך בהודע לנו שיהודי הנהו, הושטנו לו
„שלום עליכם" מחוצף־אינטימי, ופנה הודו.
ויבוא איש, ויבט אלינו בעינים כה טובות, וכה הרות ועמוקות
ויכנעו העזים שבאומות.
והסוד הוא, כי היא לא היה מאלה שיש לנו בין חניכי הגולה,
כי לא נכנס לפני ולפנים נמבואותינו האפלות, כי היה כה מָתוֹם
וכליל, כה משונה־יפה, משונה־עלוי, כה — אם אוכל לאמר כן —
שלמה!... -- עד כי עורר בנו את הכבוד העברי הקדמון, ועל כן
עשה בינינו את הגדולות האלה.
כן יהיה בקרבנו זכר האיש אשר הקדיש לנו את תמצית
דם לבו.
נענינו לכן עצמות הרצל — לא לחנם בָּלִינָהָ, ולא לבעבור
קחֹוֹט דמעית מעפעפי עם רב.
בעת ההלויה כה גדולה היתה היוללה, עד כי גם אבנים
הורידו דמעות.
תבכינה האבנים — השפה העבריה לא תשוב לְהַסְפֵּד בקינות,
כי לא כן יכובד הרצל.
והציונות לא תשוב להיות לציונות של צעד בעלי חיים,
משליכה פתותי לחם לאנשים רעבים — כי לא כן יכובד הרצל.
הוא אהב את ירושלם של שלמה, את השמש, את
האויר הטהור ואת המרחב העברי.
יבא יום והובלנו את עצמות בנימין לארץ ישראל, את רוח
בנימין כבר עתה אנו משימים בספרות העבריה לישראל.
Dr. Krenberger.

והתרוממות, ותשב המלה העבריה לְקַיֵן בשירה חדשה ובכח חדש.
ויהי לכן הוה צליל השפה העבריה כלאודיסאוס תּפֹּעֶת־עשו־התכלת
על איטאקא, ארץ המולדת, בראותו אותה מרחוק.
ועת הראה ביד מנחמת כלפי ארץ ישראל דובבו שפתיו מלים
עבריות.
ותהי הרוח, וישמח ויצמח הכל מסביב.
ויבואו יהודי השוק מרומיניא, ומביסאראביא, והסידים מוואלין
ופודול, ומשכילים מליטא, וחרדים מפולין, ובני ישיבה מגאליציא,
ותלמידי רפורם מאשכנז ומאמריקא, ויתרוממו הזוחלים בקצות הגטו
ויקהלו, ותתלקטנה העצמות המפוצחות והמגורמות עצם אל עצם,
ויקם עם עתיק־חדש.
וישמע העם אותו מדבר במבטח, ברור, בלי אימה — כאשר
ידבר הטבע, כאשר דברו האבות — וכל אשר היה כהה ונעלם
בנבכי עז, נעשה על ידיו מפורש, מבהיק, בולט ולוהט.
ותחת קורי העכביש שנסתחו כדוק ניראתה תכלת רקיע, ותחת
הבוץ אשר בו הטבעו רגלי הנודדים הבצקות נראה שחור־אדמה,
ותחת רקבון החל ריח שדה לחולל בשמיו מסביב.
וחלומות שנשכחו, ותמונות שֶׁכָּבוּ, וצלצלי כנור ואיקים שכבר
ספו תמו במרחב, שבו, ויהיו על ידיו לשיר השירים של אהבה ויופי.
וכל הדברים שהיו תוססים ומוטשטשים בהשבת היגון הלכו
הלוך וְהִתְפַּתֵּר, הלוך וְהִסְתַּמֵן, כי הוא שם לכל סלודֵי הנפש ולכל
זעזועי חרדת הקדש של אלפי שנים דמות וחותם, ויסל דרך
לתחית עם.
— מחיה, מנוח ומבטח !
ותשמע השפה ותהלף כח כי „ישבה בגוים לא מצאה מנוח",
וחכמים אמרו: אלמלי מצאה מנוח לא היתה חוזרת.
אך עפו השנים המעטות, וכבר נשמע קדיש היתום מעל
שפתי כרוב שומם ונעזב, וארון גדול מוּרָד ונסתם הגולל, ובוכה העם
למשפחותיו, וכלנו צוללים בתהום היגון.
אם צרת רבים חצי נחמה, תנו גם לנו, הסופרים העברים
לדבר פה עברית, אך לא נבכה עברית,
כי לא דמעה לוהטת תהיה המלה הזאת, אך הֶקָזוֹן הנצח והעוז.
הבן יקיר לנו בנימין! הנני מֵשִׂים את העט העברי מָטָה, אות
אבל, כנטות אנשי חיל את ראשי כידוניהם מטה, וברגע אנו שבים
ומרימים אותו מעלה, גם כן כאנשי חיל הזוכרים כי עליהם לשוב
אל המערכה.
בשם הסופרים העברים לא אשפוך דמעות כי אם טל על
הקבר הרענן, של חרמון ותבור, המצמיח את הארזים העברים.
בשם הסופרים העברים לא אשמיע קול נכנע ונואש, כי אם
קול בחיר ונאה — בקולך אתה, הדגול :
יהודים! מדבר אני עליכם בתוך הקהל רב־הפַּלגות הזה בשם
היהודים־שביהודים, בשם הדוברים וההולמים עברית, בשם חניכי
החדר ובית המדרש, בשם אלה שאונם הקשיבה „גון אביי ורבא.
הלא תחשבו, כי לאלה זר היה האי הרחוק, גן הסביבה
האחרת והקולטורא האחרת, שניתם !
בשם אלה — אגיד לכם את אשר היה לנו המת הגדול ואת
אשר יהיה לנו.
תור פז היה לנו פרק חייו, תור פז ב ת נ ו ע ה הלאומית,
כחוקפת שלמה ב חיי הלאום.


Das Judentum hat seinen Fürsten begraben, der um Haupteslänge alle anderen überragte, den Stärksten an geistiger und sittlicher Kraft, den Vordersten in der Liebe zu unserem Volke und in der Arbeit für dasselbe. Den Ersten an Willen und in der Tat. Es ballt sich die Faust gegen das Schicksal, das solches über uns verhängte. Prome- theus gleich möchte man sich aufbäumen, dass man uns Herzl nahm. Das Judentum verlor seinen Führer, seinen Vorkämpfer und seinen Wegweiser. Wie bei der Verfin- sterung der Licht, Leben und Wärme spendenden Sonne sich Menschen und Tiere scheu verkriechen, eine elemen- tare Katastrophe befürchtend, so erbebten wir vor dem Un- fassbaren und Unsagbaren. Wir betrauern einen unserer grossen Propheten. Gleich diesen besass er das frucht- bare Ingenium für staatliche und soziale Aufgaben, er erfasste sie mit genialer Intuition und predigte sie vor dem ver-