הר צבי סד
ובחו"מ סי' קצ"ב, ובנכסי הפקר כתב בפ"ב מה' זכי' המפיץ הזרע לתוך התלמים לא קנה. כתב שם המ"מ בשם רשב"ם דהיינו בלא כיסה, אבל בסתם זריעה דדרכן לכסות הזרעים הוי קנין בכל מקום, ולפי"ז הכא גבי מעילה דאיירי בשוגג בדלא ידע דשדה זו דהקדש וע"כ במתכוין לקנותה איירי (דליכא למימר דנתכוון לזרוע בשדה השייך לאדם אחר א"כ אין כאן שום כונת הנאה כלל דאדם יודע דהגידולין שייך לבעל השדה וא"פ לומר דבשביל תביעת ההוצאה ימעול וכיון דעשה מעשה קנין המועיל לקנות בהדיוט בדין הוא שימעול בהקדש מטעם מוציא מרשות לרשות ונקרים בזה לשון התוס' מעילה י"ח בד"ה יכול. שכתבו דהוצאה מרשות לרשות קרי לי' פגימה לפי שהקדש נפסד וחסר בזה וז"ל הרמב"ם בפיח"מ בפ"ה ממס' מעילה הנוטל שום דבר מן ההקדש ונותנו לחבירו שניהם מעלו לפי שכל אחד משניהם נהנה ופגם, זה נהנה מנתינת המתנה וזה נהנה בקבלתה, הנה מבואר דהמכוין לזכות במעשה קנין נקרא נהנה ופגם, ומעתה דברי הר"מ מזוקקים במש"כ אבל נהנה בקרקע עצמה או במחובר לה לא מעל אפילו פגם. כיצד החורש שדה הקדש או הזורע בה פטור והיינו כמוש"כ דכוונתו לזכות ע"י חרישה וזריעה זו בהשדה דזה נכלל בלשון נהנה ופגם כמוש"כ ובתלוש כה"ג כמו בעציץ שאינו נקוב חי' מעל כדין נטל קורה של הקדש ובנאה לתוך ביתו, אבל בקרקע פטור משום דאין מעילה במחובר לקרקע ונמצא לפי"ז דאין מכאן שום ראיה דהגידולין חולין כמו בנ"ד שהאילן חולין והקרקע קדש.
הן אמנם דעדיין יש לרון טובא במש"כ לבאר דברי הרמב"ם הנז', אך בלא"ה אפילו למ"ד זוז"ג שרי גם בהקדש, מ"מ י"ל דבזורע בשדה הקדש יאסרו הגידולין לכו"ע משום דיש סברא לומר דאיסור מעילה דהקדש שאני מכל האיסורין דמלבד דהוא איסור הנאה מצד עצמו כמו כל איסורי תורה יש בו נמי איסור מוסיף מצר קנין ממון דהקדש ומטעם איסור גזל נגעו בה דלעולם לא גרע הקדש מהדיוט וכיון דמצר קנין וזכות ממון שייך הדבר להקדש שוב איסור מעילה בתר קנין ממון גריר וחשיב מועל בהקדש. וכנראה מתוס' ורשב"ם (ב"ב ע"ט ע"א) שכ' דלהכי אין מועלין במה שבתוכו משום דלא מצינו יד להקדש משמע מזה דאם מצר איזה קנין זכה בהו הקדש שוב הדר דין מעילה על כ"ד שנעשה ממון גבוה, וקצת משמע מרשב"ם שם דבזה תלוי פלוגתא דתנאי אי מועלין בגידולין והיינו אי אזלינן בהקדש בתר קנין ממון דהדיוט, או לא, ולשיטת רמב"ן שם בב"ב דבאמת יש חצר להקדש אלא דרין מעילה ליכא רק בהקדש ע"י קדושת פה עכצ"ל דר' יוסי ס"ל דגידולין עדיפי טפי דהיוצא מהקדש כמוהו וכגוף דבר הנקדש דמיא, ולפי"ז אין מקום להקל בקרקע הקדש מטעם זוז"ג כיון דלא גרע הקדש מהדיוט לענין זכיית ממון וכיון דגבי הדיוט פשוט הוא דביורד לתוך שדה חבירו וזורעה שלא ברשות הגידולין לבעל השדה ואפי' לתוס' (ר"ה י"ג ע"א) דיש להזורע כנגד מה שזרע אבל מ"מ עיקר הגידולין כו"ע מודים דהן לבעל השדה, וא"כ בשדה הקדש נמי מתחילת גידולן כבר נעשה ממון הקדש אף כשנזרעו בגרעיני