Ze'ev Jabotinsky · The Doctrine of Beitar · 1930
88printed page
scan 93 of 155

88 - הלא גם על פי דיני פרקמטיא מוכרחים לגעת בפתח קונח, יטפחו בישיבות, מוסר קופת-מלוה עד למוסד הראשי שבארץ – ולכבודם יתורגם חסל ל"שפת מובנת", עד אשר יתאסף הדבר גם על דוברי העברית שבאספה ויתחילו, בעצמם לדבר לעזית, לסם קיצור המז"מ. מי, חוץ מיובאנק מן הכלל, ילמד עברית כחנאים כאלה? יחפרו כפופים מ־ כהם ימצאו תרוצים, ירמזו, עוד פעם ירמזו, לבסוף יתחילו ללפוד, וא"כ יפסיקו מפני החגים, או מפני סיוג למצרים, או מפני שנוי דירה, או כאב ראש. והרחבים שבהם יגידו פשוט ובתמימות: "למה? אין מה צורך בעברית". את המלים האלה שמע־ תי באזני ולא פעם אחת. – ואולי גם מפי אנשים שבאו הנה וכבר למדו מעט ערבית כי שכנם הערבי אינו יודע גרמנית. "בזה הטרף בית הספר, הדור הבא"... מוסרים לנחם מתנגדי הקנואות. יש בזה קורט של אמת, אבל לא כל האמת. שפח בית הספר מניחה יסוד חזק, אבל גם יסוד חזק יטוסם, אם אחרי צאתנו מבין הספר, יכנח הפלם לתוך סביבה שאין בה כל צורך בעברית, סוף-סוף משפיעים על הילד. הרבה גורמים, לא רק המורה וחברת התלמידים; הילד איננו סגור בביה"ס, כי אם יודע ושומע הוא גם מה נעשה בחיים. הילד לומד בתיכון רק מה שנחנך לבוגר, אם ראה הילד, כי כחור שאיננו יודע לקרוא ולכתוב - נחשב לבוגר ואין לו. מקומח בחברה נאורה, אז גם הוא חביב על לימודעין לכל-דבר-חשוב, אם גם לא נעים. אבל אם יראה כעיניו כי אפשר להחקיקם בארץ ככל עברית, וגם ליהנות מכל המעדרים, להיות חביב על הציבור, מקובל בכל שכבות החברה, משתתף בהנהלת הישוב; – אז ירד העניין עהר־ מה של שפת ביה"מ. ואם ירד ערכה בעיניו, לא תסלם בו: השפה הזאת גם בשפוט תלמיד, ועוד פחות – אחרי גמרו את חוק לימודיו. שפוט היא לחשוב, כי שפת בית הספר כובשת את נפש הילד תמיד ובכל התנאים. לא; היא תפרוש רק אם הקהל תומך בה: אם הקהל מתנגד, או שווה-נפש, אין כוח לבית הספר, מה הועילו בתי-הספר הגרמנים בפוליגיה? העלם הפולני יצא מהם, ושפתו היא פולנית ולא גרמנית, כן הקהל המקומי איננו תומך בגרמנית; כך יהיה גם לעברית, אם נעשינה מין לשבון מיוחדת לחינוקות ולמורים שאין משתמשים בהם בבית הספר או לחדר הילדים.