- 84 - קמץ קטן, חטף-קמץ; - צירה, סגול, חטף-סגול, מלא נק' שנ' סימנים ל"ו". - חוס-שמיפה מיוחד ועדין מחלה ברבוי הסימנים האלה, אבותינו דברו שפה עשירה בגרוניים צלצוליים, הקפידו בהבדל בין-קן בין הגה להגה, הבליטו כל הברה והברה; אפשר לאמר כי "התנגדנו" במבטאנו, אבל לקלקול שפה כאין באותו הסירוס החד-גרוני אשר שומעים אנחנו דק ברחוב ובאספה, כי-אם, לדאבוננו, גם בבית הספר ועל כרמת המחינה. השפה היא הגרעין והבסיס של גניזה לאומית, וכן סבור כל חבר אל הסף הנדחף על מונאסה אחר מחו גירגן אותה בפולמבי, כן צריך כל אחד לעבוד קל סיפור מבסאו. מאין לקח את הרדינו לסיפור המבסא, איפה נמצא כללים. או דוגמאות לביסוי ה"נכון" של אותיות ותנועות? בדרך טבעי, נוסה כל אחד מאתנו לתת לעבריה "שלו" את האופי המבסאי של אותה שפה נפרדת, אשב הורגל בה מילדותו: אידיש, ספרדית, רוסית, גרמנית, פולנית, ערבית, אנגלית, מובן מאליו כי "שיטה" זו איננה שיטה, להפך: דאחתו הראשונה תהא-נא והטליפה והשתחרר מכל ה"קצנסיס" האלה. יש מומחים הסוברים כי צריך לקרב את מבטאנו אל המבטא הערבי. גם זו איננה אלא טעות, עברית וערבית שפות "אחיות" הן, אבל אין "אחווה" כזו אבותינו: דברו ב"אקצנט" ערבי. גם בתחיתן ואיטלקית חן "אחירה", אבל הם הבדל ענין בין. לקלילה של השפה האיטלקית ובין זה של הצרפתית, יש הגאים באלף בית האיטלקי שאינם בצרפתית, ולהפך: ורש אותך האותיות - למשל "ז"א" - אשר ביוסרין בשתי השמנה שונה לגמרי. גם רוסית ופולנית חן שפות קרובות זו לזו: ודאדלם אין לך דבר איך-נודם וצורם-אודן נאקצנט פולני בשטה הרחובה, ולהפך. קרבת השרשים והדקדוק, אינה מלידה על קרבת המבטא, כי מבטא של לשון ארגנו תלוי במבנה הלשון: הוא תלוי בסעם ה"סיתמולגי" של הגדוי בשפחת הדיא.
Ze'ev Jabotinsky · The Doctrine of Beitar · 1930
84printed page
scan 89 of 155
scan 89 of 155