Ze'ev Jabotinsky · The Doctrine of Beitar · 1930
71printed page
scan 77 of 155
  • 71 רוחמה, את שרוצקי קי, כותב שבחים על עמלו. על מנה ענינים של מסירות לגרמניה עונה גרמניה ליהודי ביריקה בעלת שם מליונים – נמחקה – ההבדל אם מתאבדים ביריה או בכידון. תחת כורדוי – שרוניים. .12 ציון וקומיוניזם. א. זאת היא תשובה על מכתב פרטי. תכנו הוא בערך כזה: "אני רוצה להעמיד לפניך שאלה כנה ומבקש אותך לתת לי עצה. הגם שאסור לי, למען להתחייב לפעול בעצמי – זה חמש שנים אני עובד באחת האגודות הנוער הציוניות, ושלח- דות בין ימין לשמאל, לא רבזיוניסטית ולא סוציאליסטית. אבל במשך השנה האחרונה השתנה הפסקת העולם הסוציאליסטי שלי מן הקצה אל הקצה. איני מאמין עוד במשטר הכורגני, ואני מרגיש גועל לדמוקראטיה – הוא דומה משום מה לציונות הכללית אצלנו: סומכים על ה"אידיאליזיה", עוסקים בפרולטריה קטנה ומלא מרצון מגיעים לידי בגידה. הרבה יותר משפיע עלי ומתאים לי הקו- מיוניזם. אבל מקודם הייתי רוצה לראות את עמי מבוגר בארץ-ישראל, או – לכל הפחות, בראשית הכידון החרוץ. ואין מן ההיתר יכול להקדיש את עצמו למלחמה- למען המשטר החדש. את ההשקפות האלו בטאתי לפני ידידי באגודה והדבר גרם לחיכוכים. שלא כדאי לספר עליהם. מה אתה יכול ליעץ לי? האם רצוי אני להש- אל האגודות ציוניות עם השקפות כאלו? או שעלי לצאת? בכלל, מה יעשה צעיר "במצבי אני?" השאלה היא באמת כנה, וכיוצא, עומדת בסימן הזמן. כאן אין כל ספק "להתחממק" בגמגום. מי שאיבד את תקוותו הציונית, בנפשו חדל מלהיות ציוני, זה אינו צריך כלל להתאמץ, לא להקשות קשורות, כי אם ללכת לאן ידבנו לבו. באופן מלאכותי אי-אפשר "להעסיק" ואף לא "להשאיר" ציוני. ציוני נולד, או כן – או לא. ציונות זוהי התגבשות של גאוה, של כבוד עצמי – אינה מאפשרת