- 92 בחברה, בציבור, כמדיני, אשר יסונן לראשון, לא לחשוש יברא הנו הפעולה החתם. לא ימצא פה דבר מן הסוכן - לא דרכים, לא כחים נוהים, לא נשי ססמל, - אבל מצא ימצא חוס, יתרומם, טבע הדורש מנה כפולה של דעם אפסים, שכנים דועפים, ואולי גם מנהיגים מבני הדור שלפני הסבול, ואולי גם מרעח אשר לא ידע את יון- סף. מי שלא יוכל לנסא את כל אלה יברח, מי שיעמוד בכל אלה, יטבע את החרדן. בין שאר המעמדות יהיה גם משה הלשון, כי גם זה חלק הבנין. איה ההבדל? הלא מסכימים, כי כל שעור לא בנה לו בית, יגור כאוהל, ומי שלא רוכש עוד את כל- תו יסבול מקהות. מי שלא הרוויח עוד כדי לקנות בגד חדש, ילבש בגד קרוע.העי- קר הזה חל גם על עניני השפה. ואם נחוצה לזה קנאות - תחי קנאות. (פורסם ב"הארץ" בשנת תר"ע"ס) .5 הפקידה של בי"ר ביחס לשפה העברית. מקוה אני (כי בכלל הנני איש-התקוות ולבד זאת י יש בי אמונה לא-מוגבלת בתחיה של בית"ר) – כי עוד יבוא יום שבי"ר תמלא תפקיד חשוב גם בתנועת התחיה של שפתנו :הסמקד; שכל יתר הקבוצות, המסומנות באותה הנוחה-תחיה,שפתו – הן והתניתונהו. מחוברן אנו לדאגה לצלילה היפה של העברית, שתנו הולכת, לדאבון נו; רקומה לתחיה בלעדי אותם הצלילים הנהדרים שהיו לה בימי הנביאים הקדמונים. אין ספק שבאותם הימים היא היתה לא פחות מוזיקאלית מן השאפיניות הצרפתיות: אולם העם מדברים עברית בכל מיני נגינות המורגנות אמר אפילו כי – ארץ ישראל, אפילו בבתי הספר סלה. אף זה בעצם אינו אלא ענין של חוסר "חדר" לדבר איך שלא יהיה מבלי לשים לב ליפוי של הצליל. די לנו להתבונן רגע ל דף מן התנ"ך, לתשועות הסונטות, ה"חמסיס", ה"נוא-נס", ה"דש חדש", כד שהבין כאירוד אהבה ומסירות לכל אות ואות, כאילו שמירת של צלילים לבני. פילים דבר היהודי הקדום בבשתו. ומקוה אני , שכוחות של בח"ר גרוקה תחלנה להתיצב מחדש בבתי העבר את אותות המסגרת הנושנה והמודרנת, לשמה את שפתנו הלאומית למה שהיתה פעם ולמה שהיא צריכה לחתור ולהורות: שירה, יצירה מוזיקאלית.
Ze'ev Jabotinsky · The Doctrine of Beitar · 1930
92printed page
scan 97 of 155
scan 97 of 155