- 107
יהדות-ההססות וולגיונירות.
מודה הערבי מסוכן לנו לא מחמת כוחו הגשמי; כוח זה, אני מודה על דברי, אינו גדול. המרד של שנת 1936 לא שימש, לאמיתו של דבר, אלא אמצעי של לחץ מוסרי על אנגליה, היה בו משום כוונה להשתמש באיסרות שלה. ואולם הוא מסוכן מאד בשבילנו - מפני שאנו "יהודי-הסוסות". מכל השגיאות המדיניות שלנו, הרי הפאטאלית ביותר היתה זו שאיפשרנו את פירוקם של האלמנטים היהודיים בארץ ישראל. בשנות 1918 - 1919 היו לנו 5000 חיילים יהודים; באביב של שנת 1920 נשארו רק 400; בראשית של שנת 1921 פורק גם שריד זה. הודות לכך, נהפכנו בארץ-ישראל למה שמח- קוראים לפעמים בגרמניה "יהודי-החסות". הסבר סתום של "יהודי-החסות" היה מח- הוה לפעמים באופן כזה: איזה דוכס או רוזן, שהיה מצויים אל עיר הבירה של ספד מסוים של משפחות יהודיות, היה מתחייב להגן עליהן מפני האספסוף אבל ביחד עם זה לא היה נשאר ליהודיות "שלו" אף צד מאותן הזכויות המי- נימליות האוטונומיות, שבני-אמונתם עדיין יכלו לקוות להן במקומות אחרים. והדבר הוא שברי מאד. מכיוון שהסתפקו כל נסיון מצד האספסוף לפגוע בסם- סויים ביהודים, צריך היה הדוכס להכריז (לכל הפחות, לחצבה) על גירושם של- הלאנדסקפסים, ומכיוון שהיתה גם אפשרות של הרוזנים ומפסיקים, הרי היתה לו לדופך, זכות לגיטימית גמורה להרוס מן היהודים שלו כל מה שעולה על לבו או לאסור עליהם כל דבר שירוץ, כאסחלה, שאם לא ימלאו את רצונותיו, חקופס ח- אססטסון, אם הרוכם היה דיפלוסאט אדיב, היה פשוט, בדרה מלבן, בשעה שהדבר היה דרוש לו, את הסכנה של ההתמרמרות-העם. ואז היה גרוע הר- בה יותר באותם המקרים הסופיים, שהרוגם היה אלא ישר: אז היה האססטוף נע- סה באמת הסלים היהודי של היהודים, מספיק היה, שאופן נגור יכניס את הסכ- נה של ההתמרמרות - העם והרוכם היה דורש דרישה הגיונית מאד מן "חוסים" בצלו למלא בשלמות את כל סדורם הנירוג.