- 102 - כיוָם אין זה אלא אם מאמת ההיסטוריה כלבדו. אולם מאמץ ההיסטוריה יחייבנו משהו ללמוד, ומשום כך רצוי לקבוע: מי בעצם אשם בזה שהעם העברי פגר בשנות המלחמה – ואם חס וחלילה לא נגמר, הרי הספוד את החלק הארי? לא ספרו בכלל, בין הסתכלים ובין הציונים; לא ההסתכלות, לא המגזרים, לא הרבנים ולא האבות והאמהות.אמת, כל האלסנטורס הנ"ל היו בזמן ההוא לקרוני-אור, קרתניים, בורגנים-פולטיים;אולם הגורל העם חי איננם חי, ובשעה שהכרעה גדולה איימנו זקוק לקיומה של הסתבגרים, כבדי לינד נאחוז בזידון אמר ההיסטוריה דורסת תימנו – כמה דברים אפורים? אם באמת נפגע ח"י. אכלנו שנה ההכרעה הגדולה ימצה רק מיעוט מן בני נוער חין והתביעות חזה עשה את כל מה שהיה ביכלתו, אולם משרת אלפים אדם אי אשפר ליצור צבא בן מאה אלף. והרוב המכריע של הנוער העברי בדור ההוא, צעירים אשר יכלו להתנדב ולא התנדבו – הם אשמים, שהעם העברי ההסתר והחמיר משה כוסר כזה מאין דוגמתו בסנה 1918–1914. זאת מאמין אני; מסרה יוצא סן בתולדות העמים. להסביר ולהחמיץ רגע הטוב אין זה דבר אשרם, אולם ברגיל לא מאמת העוצר שהם, להפך, ברגיל "סתמרוץ" הנגזר לקראת משפים נועדים והדור הבוגר מפריע לו ומסקים אותו וקגורא: "הם"! ואולי לא רק הסכלונות אלא גם נצחונותם – נובעים ממשחקי- הגורל: ההלה-םזה, שהנוער מהווה את הכוח הדחף והדור הבוגר "מעצר מיו" ומשחזר מחרוץ: ההלה-מדרוע-םרס. אולם אצלנו הגורל הזה לא היה. הנוער, ברגלו הסברן, הסיף גם כן את יים"? אצל אומות העולם, כשהנוער שלהן חדר רוח ההיכרות לקרב, זה דג ומסוכן מאד; וזה יכול באמת לגרום למלחמה. אבל מנהג להשתמש באותו קנה-מידה ביום אלינו היהודים. אז אל הנוער היהודי, הסובב האובייקטיבי של העם העברי מוסף את זה כמובן אורך גבלתי אפשרי, שמו שהוא יקרא בקרבן לתססו מזה הוא הדבר, שגם מן כלנו יחד היגיונו רצונם למלחמה – לא היה. גם זה מדעיל, אין אנחנו, היהודים, יכולים לגרום למלחמה ולא לחתור לקראתה ע"י פרובוקציה. ולכן לב
Ze'ev Jabotinsky · The Doctrine of Beitar · 1930
102printed page
scan 107 of 155
scan 107 of 155