הר צבי סה
כחן וזכות הקדש לא אלים כ"כ לזכות ממילא בלי קדושת פה, ובודאי יתכן לומר דהאי ביצת הקדש שנעשה אפרוח תליא ג"כ בפלוגתא אי מועלין בגידולין ולמ"ד אין מועלין בגידולין האי אפרוח נמי לא עדיף מכל גידולין דעלמא דהאי נמי פנים חדשות באו לכאן ואינו אותו דבר שהוקדש ונמצא לפי"ז דפלוגתא דכהנא ור' יוחנן תליא בפלוגתא אי יש מעילה בגידולין, והרי לגירסת רש"י (ע"ז מ"ב ע"ב) ס"ל לר"א א"ר יוחנן דאין מעילה בגידולין וא"כ פשוט דר"י לשיטתו אזיל במאי דאמר דאפרוח מביצת הקדש מותר, וא"כ הרמב"ם דפוסק להדיא דיש מעילה בגידולין (וטעמו מבואר בכ"מ בשם הר"י קורקוס משום דסתם מתני' דתמורה ס"ל כן) ע"כ דלא ס"ל הך דינא דר"י דאפרוח מביצת הקדש מותר ומוכרח דס"ל ככהנא דהאפרוח הוי הקדש, ומש"כ הגאון הנז' דסוגיא דילן כוותי' אזלא תמה אני הלא התוס' בשם רש"י כבר תרצו דהגמרא רוצה לתת טעם גם לקדשי מזבח דלכו"ע מתני' מיירי בהו, ולי נראה להוסיף דהגמרא רוצה ליישב הך סתמא לכו"ע גם למ"ד אין מועלין בגידולין ובפלוגתא לא קא מיירי, אבל לא משום דס"ל להלכה כן, גם מה שהקשה מ"ש ביצת הקדש שנעשה אפרוח מביצת הדיוט דפשיטא דהאפרוח לבעל הביצה, הנה לפי האמור ל"ק מידי דאה"נ דלמ"ד אין מעילה בגידולין שאני ושאני ובענין זה יפה כח הדיוט מכח הקדש, ומה"ט אינו נוח לי מה שהעלה בס' היקר פרי יצחק לענין מה שנסתפק שם בתרנגולת של אחר שהלכה וישבה על ביצים של איש אחר בלי דעת בעלים ואח"כ יצאו מהם אפרוחים למי שייך האפרוחים, וכ' ע"ז דיסוד הדבר הוא מחלוקת כהנא ור' יוחנן דלר' יוחנן לא שייך האפרוחים לבעל הביצים, ע"כ. ולענ"ד עיקר סברת ר"י הוא משום דס"ל אין מעילה בגידולין ולדידי' כח הקדש גרע מכח הדיוט בזה, אבל בהדיוט פשוט דגם ר' יוחנן מודה דהאפרוח לבעל הביצה כמו יורד לתוך שדה חבירו וזרעה דהגידולין לבעל השדה, ואכמ"ל.
המורם מכל האמור דמה שכתב המה"מ דבזורע חולין בשדה הקדש הגידולין חולין יש לדון בה טובא ומסתברא דלא גרע משאר גידולין דעלמא כמו ביצי תורין וחלב מוקדשין דסתם לן תנא בתמורה דמועלין בהם, וממילא גם בנ"ד דגידולי הר הבית יש להחמיר מטעם גידולי הקדש, אבל לאחר העיון עדיין יש מקום בראש לדון לאידך גיסא לפי"מ דאמרינן (ע"ז נ"ב ע"ב) דלהכי גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח ששיקצו אנשי יון אף דאא"א דשא"ש .אר"פ התם קרא אשכח ודרוש דכתיב ובאו בה פריצים וחיללוה וכתב רש"י מכיון שנכנסו נכרים להיכל יצאו כליו לחולין, ע"כ, וכן אמרינן התם דבקשו לגנוז המטבעות מכספה וזהבה של ירושלים עד שיצאו לה מקרא מן התורה וכו' ובנדרים (ס"ב ע"א) ומה בלשצר שנשתמש בכלי קדש שנעשו חול שנאמר ובאו בה פריצים וחיללוה כיון שפרצום נעשו חול, אך לכאורה אין זה מספיק לפי"מ דפסק הרמב"ם דקדושת המקדש לא בטלה וגם בזה"ז מקריבין אע"פ שאין בית א"כ עכצ"ל דיש חילוק בין כלי המקדש למקדש עצמו. והך דרשא דכיון שפרצום נעשו חול לא נאמרה על קרקע המקדש עצמו ומקום המקדש בקדושתו