- 2
ממשום שהאניות כה מהר ובכל כך על -
מלחמות חלוץ; ומכל הארצות - ארץ ישראל: היא התקוה ביהרך ומכל האומות,
הרי עם ישראל, על כל שממונים דורותיו הנאורים, מסוגל פחות מכולם לתנאי
החיים הפרסימטיביים של ההתישבות. וכי לא היתה זו עגולה מרהיבה כל כך,
אילו נכשלנו באמתנו עם חפץ הנסיון הראשון, עגולה כזאת שנקפש עליה עונש
כפול ע"י האכזבה ההמונית של הנוער? "אין זה מוצא חן בעינינו..."
דורי אינו תורד הביל"ויים; תקופת גיבורי הציון היתה עם קריאתן
של הרצל או מיד לאחריה. אצלנו היה ברור עוד עם ההתחלה, כי זמן רב יחא
עוד צורך לחכות. ונוסף בזאת, הגולה נראתה לנו בימים ההם גרועה הרבה יותר
משהיא נראית כיום. מ־1897 עד 1905 לא היה בכל ניצחון של תקופה ציונית
דבר לאומי, או חפץ לאומי ברוסיה של אז. לא חלמו אפילו, למשל, על גמנסיה
עברית או על מושבה לאומית בורשה או בקובנה; אלא אמרו: גמנסיה אלו ומושבת
לאומיות אלו אינן אלא הונאה עצמית - טוב. ארלו אז או ארלו לא היה במה להשלות
את עמנו, עד שנת 1906 היינו סולקי גלות טהורים, סברנו פשוט, שחיינו הם
חיים רואים ואוים יכולים להיות חירות; וידענו כי ארץ-ישראל אינה יכולה לפי
שעה לקלוט אותנו, ובכל זאת היינו ציונים ונשארנו ציונים. ומעולם לא עלה
על דעתנו להציג תנאים לפני רבונן של עולם - אם אחת שהם לנו צרסר עד חג
השבועות הבא - טוב ואם לאו - הרי "שלום לך, עוברים אנו..."
אומץ-לבו הרב ביותר של החיים אינו מתבטא בסגולתו להלחם באויביו,
בימים אלה, כאשר הנסיגה מן המערכה כה מסוכנת כגריחה קדימה – ברירה אין
והכל אמיצים בשעת התקפה. ארלס החיים הטוב ניכר בזה שה ו מיטיב לחכות.
הישיבה בחפירה הקרה והחלקלקה, מבלי רשות להחליף סיגרה או להשיג בשמים
הרי זהו הדבר הקשה ביותר ובוה הרבה אומרים את הערך האמיתי של "מתכת" מחומר
אנושי. ואם זוהי עובדה שחלק גדול של הנוער שלנו אינו יכול לעמד בנסיוין
Ze'ev Jabotinsky · The Doctrine of Beitar · 1930
29printed page
scan 35 of 155
scan 35 of 155